השביל בו אני פוסעת למציאת הזהות שלי, שזור ומשובץ מילים כתובות. הכתיבה תמיד הייתה שם עבורי, איפשרה לי לבטא רגשות, לסדר את המחשבות ולנסח מטרות.
כשאני מסתכלת אחורה על השביל שצעדתי בו, אני רואה מילים בכל פינה.
תמיד הייתי ״תולעת ספרים״. אני זוכרת את עצמי בכיתה ד׳, בוחרת ספר לפי העובי שלו ובולעת מילים בשקיקה. בגיל ההתבגרות, הכתיבה הייתה העוגן שלי בתוך הבלבול. בהמשך, היא הפכה למקצוע, מכתיבת תוכן שיווקי ועד עשור של מחקר וכתיבה אקדמית מעמיקה.
המבט לאחור מבהיר לי שהמילים הכתובות הן לא רק מה שאני עושה, הן מי שאני.
אני מרגישה סיפוק עצום למצוא בדיוק את המילה הנכונה. הדיוק הזה, בחירת המילים המדויקות להבעת המסר, הוא בשבילי עולם ומלואו. והסיפוק אף גדול יותר כשאני מצליחה להבין אדם אחר, לנסח את המסר שלו ולשמוע את המילים: ״זה בדיוק מה שהתכוונתי!״.
לפעמים אני מדמיינת את העתיד, את רגעי האחרונים על ערש דווי, עושה ביני לבין עצמי חשבון נפש, האם הייתי אני עצמי? מה השארתי אחריי?.
כל אחד משאיר משהו ייחודי, אחד משאיר שמחת חיים, שני משאיר משפטי חוכמה, שלישי משאיר אורח חיים כאות ודוגמה ויש שמעצבים את דור העתיד, כל אחד והייחודיות שלו.
אני משאירה מילים כתובות.
מהו החותם שלך בעולם?